משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ו׳:ב׳

2 להלכה במשנתנו אין מקבילה אבל לטיעון המובא בהמשכה יש מקבילה מבחינת התוכן ההלכתי.

3 העיד – במונח זה עסקנו במבוא למסכת. במשנתנו זו עדות על הלכה. את העדות מוסרים שני חכמים. היא נמסרת בלשון יחיד. לשון זו רגילה במשניות, ומצינו כמותה בכמה מסורות תנאיות אחרות. "העיד" הוא אפוא כעין "העידו", ולשון היחיד מדגישה שאין אלו שתי דעות אלא דעה אחת. בחלק גדול מהמסורות רבי יהושע הוא אחד המוסרים, אבל מצינו מסורות כאלו גם מפי חכמים אחרים. הקשר בין רבי יהושע לעדות כפולה בולט גם בכך שכמעט כל עדויותיו של רבי יהושע נמסרות יחד עם חכם אחר, להוציא עדות אחת.

4 כפי שנראה להלן עדותם של שני החכמים קשורה גם למשנה הבאה בעדיות כמו גם במקבילה באהלות שנביא להלן שבה הם משתתפים כחולקים המציגים עמדת שונות. מכאן שאין ה"עדות" אלא שלב בדיון ההלכתי, מעין "מודים" רבי פלוני ופלוני ב-x.

5 רבי יהושע ורבי נחמיה בן אלנתן איש כפר הבבלי – רבי יהושע הוא כמובן רבי יהושע בן חנניה, מראשי דור יבנה. את רבי נחוניא או רבי נחמיה אנו מכירים פחות. במשנה הבאה הוא מופיע רק בשמו, ללא שם אביו אלנתן. אנו מכירים שני חכמים המכונים "איש כפר הבבלי", רבי נחוניא זה ורבי יוסי בן יהודה. לפי הרצף במשנת אבות שבה האחרון נזכר פ"ד מ"כ הוא היה בדור יבנה בערך. השם "כפר הבבלי" מרמז על עולים מבבל. ייתכן ששם התגוררו מבני שבט זמאריס, שבט יהודי בבלי שהיגר לארץ בימי הורדוס והורדוס יישב אותם בגולן ובגמלא. לפי הסבר זה "כפר הבבלי" הוא אחד מכפרי הגולן היהודי שטרם זוהה.

6 נחוניא או נחוניה הוא שם רגיל בתקופה. "אלינתן" או "אלנתן" הוא שם נדיר יותר ומופיע רק במקרא ובמדרש המתייחס למקרא איכה רבה, פתיחתא כד, עמ' 18. השם המקראי מצטרף לרמז שלפנינו איש הדובר ניב מעט שונה משפת התקופה. על אבר מן המת שהוא טמא – טמא מת בהיותו חלק מהמת. שרבי אליעזר אומר – זה כבר אינו חלק מהעדות. אין זה סביר שרבי יהושע יעיד וימסור את תורתו של רבי אליעזר שהיה בן גילו ובר הפלוגתא שלו. רבי אליעזר מתנגד לעדות. לפיכך יש להבין את משנתנו כאילו כתוב בה 'זו עדות כנגד מה שרבי אליעזר אומר'. אבל פשוט עוד יותר לפרש שהמילית ש' באה במשמעות של וו החיבור ורבי אליעזר חולק על העדות. זו על כל פנים ראיה שעדות היא נושא למחלוקת כמו בעדויות של עקביה בן מהללאל בפרק הקודם מ"ו-מ"ז וכמו העדויות במשנה הקודמת. לא אמרו – "לא אמרו" הוא בדרך כלל ציטוט של הלכה קדומה. ההלכה הקדומה הייתה כנראה סתמית "אבר טמא", ורבי אליעזר בא לסייגה. אלא אבר מן החי – טמא ואבר מן המת איננו טמא. ההלכה העקרונית מופיעה במשנת אהלות פ"ב מ"א: "אלו מטמאין באהל המת. . . אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ורוב בנינו ורוב מנינו של מת. . . ". לפי הסגנון ברור שלדעת חכמים שדעתם נמסרת בעדות כל איבר מטמא מן החי ומן המת כאחד, כפי שהוצג בטבלה. לא מן הנמנע ש"אמרו לו" הם שני החכמים מוסרי העדות, אבל ייתכן גם שוויכוח רבי אליעזר וחכמים אינו קשור לעדות והוא התנהל בבית המדרש לגופו.

7 טומאת איבר

9 טהור הוא טהור מטומאת אוהל. לטומאת מגע שיעורים אחרים.

10 במשנת חולין מתנהל דיון אחר על איבר מדולדל של אדם חי שלבסוף נפטר: "מת האדם הבשר טהור, האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר" פ"ט מ"ח. דברי רבי מאיר פשוטים. איבר מן החי מטמא, והאיבר נחשב כאילו נותק שכן המיתה נחשבת למנתקת. גם רבי שמעון סבור שהמיתה נחשבת למנתקת את האבר, שהרי אחרת הוא נחשב כחלק מהמת, אלא שלדעתו איבר מן החי אינו מטמא כרבי יהושע בתוספתא.

11 אמרו לו – חכמים לרבי אליעזר. הוויכוח מתנהל לאחר העדות, ולאחר שרבי אליעזר מביא את עמדתו החולקת. והלא קל וחומר הוא מה אם החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא – איבר מן החי טמא לכל הדעות, המת שהוא טמא אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא – אם איבר מהחי מטמא על אחת כמה וכמה אבר מן המת, שהרי המת טמא מהחי. אמר להן לא אמרו אלא על אבר מן החי – רבי אליעזר אינו מגיב על הקל וחומר ודבק במסורת "כך אמרו", ואין לחדש. כפי שגם נראה בהמשך רבי אליעזר מציג עמדה ברורה. הקל וחומר כוחו רב לאשש הלכה קיימת, אך אין בכוחו לשנות מסורת קדומה. זו עמדה אופיינית לרבי אליעזר שהיה שמרן ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו. בהמשך נראה שגישה זו של רבי אליעזר חוזרת גם במחלוקת אחרת. אבל בשתי המחלוקות אין העורך מסתפק בטיעון זה ומוסיף טיעון שני. עוד נוסיף שדרכו של רבי אליעזר שקל וחומר אין בכוחו לחדש הלכה היא דרך המלך של חז"ל. כדברי משנת נגעים: "אמר להן רבי אליעזר לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירא אלמד בו? אמר לו אם לקיים דברי חכמים הין !" נגעים פ"ט מ"ג; אמנם בהלכות רבות מוצג קל וחומר כלשהו כנימוק דרשני להלכה. אך לדעתנו בכל המקומות הללו הקל וחומר רק מנמק הלכה קיימת, ועסקנו בכך במבוא הכללי לפירוש המשניות. דוגמה לכך היא משנת נזיר: "אמר לי רבי אליעזר מה זה עקיבא? אין דנין כאן מקל וחומר. וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה" נזיר פ"ז מ"ד. לרבי עקיבא נימוק מקל וחומר ורבי אליעזר מסרב לקבל נימוק כזה המדובר בנושא מתחום טהרה, גם רבי יהושע מודה שהקל וחומר הוא טיעון חזק, אבל יש כבר 'הלכה' מסורת והיא הקובעת. ברור שהקל חומר איננו חזק דיו נגד מסורת הלכתית.

12 דבר אחר מרובה טומאת החיים מטומאת המתים שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים על גביו מדף לטמא אכלין ומשקין מה שאין המת מטמא – טיעון אחר לרבי אליעזר. אמנם המת טמא מהחי, אבל יש מקרים שבהם החמירו בטומאת חי מטומאת מת. החי מטמא בשלושה מקרים שבהם המת אינו מטמא, כפי שעולה מהטבלה. החי המקביל ל"מת" ברמת הטומאה הוא הזב, זב מטמא במשכב ובמושב, כלומר אם הזב ישב או שכב על חפץ הראוי לישיבה או לשכיבה אדם אחר שישב עליו טמא אף הוא. טומאה זו מכונה בספרות חז"ל "טומאת מדרס", ונדון בה בהרחבה בפירושנו למסכת זבים פ"ב מ"ז; פ"ד מ"ה-מ"ו ומשניות רבות אחרות. לעומת זאת המת אינו מטמא טומאת מדרס. טומאה שלישית הנזכרת היא "טומאת מדף"; הזב גורם לטומאת מדף שאותה נברר להלן. אם כן אין כאן קל וחומר אלא שתי הלכות נפרדות שכל אחת מהן לעתים קלה מחברתה. זו דרך המלך של דחיית קל וחומר, ובמידה מסוימת שני הנימוקים לרבי אליעזר משלימים זה את זה. כלומר שיטת הקל וחומר דחויה מטיבה, משום שתמיד ניתן להפריכה ולהפוך את ה"קל" ל"חמור".

13 טומאת מדף הוא מונח הלכתי שמשמעו טומאה קלה. המונח נגזר מהמדף שאינו ממש חלק מרהיט או מבניין אלא לוח הצמוד אליו. אנו דנו במפורט במונח ההלכתי במקום אחר.

14 המשנה המקבילה לטיעון המובא במשנתנו ומשלימה אותה היא משנת זבים פ"ד מ"ו: "זה חומר בזב מבמת, חומר במת מבזב. שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים, ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין, מה שאין המת מטמא. חומר במת שהמת מטמא באהל, ומטמא טומאת שבעה, מה שאין הזב מטמא" וכן תוספתא, שם פ"ג ה"ג, עמ' 678. לפי משנת זבים לכל אחד מהשניים, המת והזב, חומרות משלו. חומרות הזב הן המנויות במשנתנו, וחומרות המת הן שהוא מטמא באוהל, כלומר אם אדם אחר או כלים שכנו תחת קורת גג אחת עם המת הם טמאים בטומאת ראשון לטומאה, ואילו הזב אינו מטמא באוהל אלא רק במשכב או מושב טומאת מדרס. זאת ועוד, אדם הנטמא על ידי מת טמא שבעת ימים לעיל פ"א מ"א, והוא נקרא אב הטומאה, אבל הנטמא על ידי זב טמא טומאה קלה של שלישי לטומאה. הוא נטהר בטבילה בו ביום ומטמא רק אוכלים זבים פ"ה מ"א. באופן כללי אכן טומאת הזב חמורה פחות, אם כי יש בה חומרה בדרכי ההיטמאות "הולכת הטומאה". מהמשנה עולה שאין מחלוקת על כך שהמת אינו מטמא טומאת מדרס, אבל בסיס דבריו של רבי אליעזר או של התנא התומך בשיטתו מעורער. אמנם זב חמור במידת מה ממת, אבל בדברים אחרים המת חמור מזב. שאלתם של חכמים כיצד זה החי חמור ממת היא אכן שאלה. תשובתו של רבי אליעזר לכל היותר מפריכה את הקל וחומר של מתנגדיו בטענה שלא תמיד המת חמור מהחי. אבל התשובה רחוקה מלשכנע. בשלב זה לא מצינו מחלוקות על דיני מת וחי, להוציא את המחלוקת האם איבר מן המת מטמא. נתון זה מלמדנו עד כמה הדרשות אינן יוצרות את ההלכה. לו הייתה דרשת הקל וחומר לב הטיעון היו ההבדלים בין זב למת רבים ושיטתיים.

15 מה באמת עמדתו של רבי אליעזר? הוא אומר שאיבר מן המת איננו מטמא, אם כי מתי חלק מהמת מטמא. במשנה הבאה ברור ש'כזית מן המת' מטמא' "מה המת כזית מן המת מטמא". . . מ"ג להלן. אם כן רבי אליעזר מסכים שכזית מן המת מטמא, אך אבר מן המת שגודלו פחות מכזית איננו מטמא. הוא הדין לאבר שלם שאין בו 'רובע עצמות' רביעית הלוג – לעיל פ"א מ"ז.